חינוך וחברה | כתבה מיוחדת
המהפכה השקטה: עוד שנה בלי סמארטפון
זה התחיל כשיחת מסדרון טיפוסית בין כמה חברים. חבורה שהרגישה שהגיעו מים עד נפש. הם הביטו ימינה ושמאלה וראו את מה שכולם רואים אבל חוששים לעשות מעשה: המסכים שמשתלטים על הנפש, הסחות הדעת הבלתי פוסקות, והאתגר הרוחני שהופך לקשה מיום ליום. המוטיבציה של החבורה הזאת לא מגיעה ממקום של התנשאות או ריחוק של אלא דווקא מתוך ההתמודדות. "הרגשנו שהגיע הזמן להרים את הכפפה בנושא שנזנח", מספר דוד אלגביש, מיוזמי האירוע. "יש כנסים על ארץ ישראל, על התיישבות, אבל ה'אישו' הגדול שמשפיע על יראת השמים שלנו ועל הנפש שלנו נשאר בצד".
הרעיון הראשוני היה צנוע, כמעט ביישני. "חשבנו על אירוע חמישי בערב קלאסי", משחזר הלליה ערוסי בשיחה כנה. "אמרנו נביא 350, אולי 400 איש. אם יישאר אוכל – נחלק אותו". הם סגרו אולם בישיבת חורב בירושלים, גייסו כמה רבנים, והתחילו להפיץ את הבשורה. התקציב? אפס שקלים. אבל הם גייסו לערב הזה עשרות אלפי שקלים "הכל מכספי "עמך ישראל" – טלפונים להורים, דודים וחברים שתרמו שקל לשקל". "עלינו על מוקש" (מהסוג הטוב) אבל אז קרה משהו שהם לא צפו. הטלפון של המארגנים לא הפסיק לצלצל. ישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר, ראשי מוסדות ואברכים צעירים – כולם רצו להגיע. "הבנו שעלינו על מוקש", מחייך אלגביש, "זה לא אירוע פרטי, זה אירוע של ציבור. הרגשנו צורך שעולה מהשטח כמו הר געש". ההערכות הלוגיסטית השתנתה תוך כדי תנועה. מצוות מצומצם הם הפכו למערך הפקה שלם שפעל כולו בהתנדבות: צוותי שילוט, הגברה, סדרנים, וצוות שאחראי על הדבר החשוב ביותר בחורף הירושלמי – האוכל. "הכנו אלף מנות צ'ולנט", הם מספרים, "ו-7,000 רוגלעך". ביום האירוע, התחזיות האופטימיות ביותר התנפצו. האולם בישיבת חורב, המכיל מאות מקומות ישיבה, התמלא עד אפס מקום כבר בשלבים הראשונים. אנשים עמדו במעברים, גדשו את הלובי, והתקבצו ברחבה בחוץ סביב רמקולים שהוצבו ברגע האחרון. ההערכות מדברות על כמעט אלפיים משתתפים. "לא נשאר רוגלעך אחד לרפואה", מעידים המארגנים. אבל הסיפור הגדול של הערב הזה לא היה הכמות, אלא התוכן. הלליה מתאר רגע אחד מזוקק שתפס את המהות כולה: "תחשוב על אירוע של אלפי צעירים, שנמשך שש שעות. בכל הזמן הזה אף אחד לא הוציא סמארטפון כדי לצלם. לא חושב שהיה עוד אירוע כזה בכל השנים האחרונות שבו לא נראו תיעודים של טלפונים ניידים. אנשים באו כדי להתנתק ולהתחבר".
"זה לא מכשיר, זה אני. זה לא שיש לי טלפון, אלא אני הטלפון. הם קנו אותנו"
זה לא מכשיר, זה אני
הרב דוד ג'יאמי פתח את דבריו כשהוא מניח את היסודות לדיון כולו. לא מדובר בקרב על זמן פנוי, אלא על הזהות. הרב ג'יאמי הצביע על משחק מילים בשם המכשיר הנפוץ בעולם: "זה לא סתם נקרא 'אייפון' (iPhone). הפירוש הוא 'אני-פון'. זה לא שיש לי טלפון, אלא אני הטלפון. הם קנו אותנו". לדבריו, המלחמה הזו גבתה חללים רבים יותר ממלחמות פיזיות, אך דווקא מתוך האיום הזה צומחת הזדמנות היסטורית.
"החלש יאמר גיבור אני", ציטט הרב ג'יאמי את הנביא יואל. "בזכות המכשירים האלה, מי שעומד מולם ולא נופל נהיה גיבור. אנחנו צריכים 'עזות דקדושה'. תארו לכם, מישהו היה מעז להיכנס לחדרו של הרב עובדיה יוסף ולהראות לו תמונת תועבה? אין אדם כזה. אבל המכשיר הזה נכנס לקודש הקודשים, לנשמה של בחור ישיבה. זו עזות, וכנגדה צריך עזות של קדושה". הרב ג'יאמי שרטט חזון עתידני שבו "האדם המנותק" יהפוך למצרך נדיר ומבוקש: "יבוא יום שיחפשו בעולם ויגידו 'תביאו לי בחור שאין לו אייפון'. אנשים יהיו צמאים לא למים, אלא למישהו שנשאר עם היגיינה נפשית, עם טהרה, עם ברק בעיניים".
אחרי קריאת הקרב, ניגש הרב איתי אפלבוים לנתח את המחיר הפסיכולוגי והלימודי, כשהוא נעזר במושגים מעולם הפסיכולוגיה המודרנית לצד דברי הרמ"בם. "יש מושג שנקרא 'זרימה' (Flow)", הסביר הרב אפלבוים. "זהו מצב של ריכוז עמוק, נטול מאמץ, עד כדי איבוד תחושת הזמן. זה המצב שבו אדם נמצא בשיא היצירה והפוריות שלו. ילד משחק, תלמיד חכם שקוע בסוגיה - אסור להפריע להם". אבל בעידן ההתראות, המצב הזה הפך לבלתי אפשרי. "האם אדם יכול להיכנס למצב כזה כשבכל שנייה יש לו עדכון בכיס?"
אחת הנקודות הכואבות ביותר בכנס הועלתה על ידי הרב שמחה שטטנר, שבחר להתמקד באובדן האנושיות והרגישות. "כשאני יושב בחדר המתנה בבית חולים", תיאר, "אני רואה עשרות אנשים, בני משפחה, שאף אחד מהם לא מדבר עם השני. כולם שקועים במסך. זה נורא". הרב שטטנר סיפר סיפור אישי שזעזע את השומעים: "דיבר איתי תלמיד חכם שהיה מיואש. שאלתי אותו מה קרה? הוא סיפר לי: 'לפני חצי שנה נולד לי נכד, ואף אחד לא אמר לי מזל טוב'. למה? כי יש לו 'טלפון טיפש', והוא לא מחובר לוואטסאפ המשפחתי. אשתו אמרה לו: 'אתה לא מחובר, איך אתה רוצה לקבל מזל טוב?'. זה טירוף מערכות! בשביל כבוד בסיסי לילדים ולנכדים צריך אפליקציה?".
את החותם הסופי והמעשי נתן הרב צבי קוסטינר, בקריאה שלא הותירה מקום לספקות. "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. אנחנו לא צריכים להתנצל. אני שואל יהודי שאני פוגש: 'למה יש לך את זה? למה 24 שעות?'. השורש של הכל הוא הבטלה. מי שעסוק בתורה, בעבודה, בתפילה, אין לו זמן לשטויות האלה". הרב קוסטינר טבע את ראשי התיבות רג"ש כנוסחה לניצחון: רב (עשה לך רב שיראה לך את האמת), גרעין (חבורה תומכת), ושליחות (לצאת ולהשפיע החוצה). "אני אומר לכולם, בנים ובנות - תזרקו את הצעצועים האלה", סיכם הרב. "זה הורס בתים, זה רוצח זמן. קחו נוקיה, תלמדו תורה, תהיו אנשים של עשייה. אנחנו במאה אחוז מנצחים".
הרב דב ליאור, זקן רבני הציונות הדתית, עלה לבמה עם הפשטות הנוקבת וההומור הייחודי לו. הוא לא היסס לתקוף חזיתית את המונח "תרבות" המיוחס למכשירים, כשהוא מזכיר שבתורה המילה הזו מופיעה בהקשר שלילי של "תרבות אנשים חטאים". "איך קוראים לזה? 'סמרטוטים'?", שאל הרב בציניות, "זה הבל ושטויות. זה גורנישט מיט א גורנישט (כלום שבכלום)".
בגישה אבהית אך תובענית, הרב ליאור קרא לבחורים להתבגר ולהשתחרר מהתלות הרגשית במכשיר: "אני לא מבין, כל יום צריך להתקשר לאמא? הרי זה לא תינוקות שבוכים על כל דבר".
לדבריו, הפתרון לא טמון רק בהימנעות, אלא במילוי החלל בתוכן אמיתי: "מי שטעם נועם מתיקות של קושייה ותירוץ של תוספות ורבנו תם – לא ייגרר אחרי דברי הבל". בנוסף לדברי הרבנים השיחה של אורי כהן מומחה בתחום, שכתב בין השאר את הספר "כלים ביד כלינו", פרסה נתונים ועובדות שחלק גדול מהציבור ובטח מבני הנוער לא הכירו בכל הקשור לשימוש בטלפונים החכמים. מעבר לכך הוא נתן לנוכחים כלים מעשיים כיצד להתמודד עם האתגרים.
בין אלפי המשתתפים, הריקודים והנאומים, הסתובב דף אחד שגרם ללבבות רבים להחסיר פעימה. המארגנים בחרו להפיץ בכנס את מכתבו של רס"ל (במיל') אלישע יהונתן לובר הי"ד, שנפל בקרב ברצועת עזה.
המכתב, שנכתב תחת הכותרת "על המערות שעשית לאבותינו", משרטט הקבלה מצמררת בין המכבים שנמלטו למערות כדי לשמור על יהדותם, לבין המאבק הנוכחי על הנפש. "בחנוכה כמעט כולם התייוונו", כתב לובר במילים שמהדהדות כעת כצוואה רוחנית. "רק מיעוט קיצוני הלכו למערות והשליכו הכל אל ה'". הוא שאל את עצמו שאלה נוקבת: אילו הייתי שם אז, האם הייתי נגאל? האם הייתי הולך עם הזרם, בטענה ש"זו התקווה היחידה", או בוחר במערה? עבור יהונתן הי"ד, ה"מערה" של ימינו היא ההתנתקות מהטכנולוגיה הממכרת.
"איך נדע שאנחנו זוכים לבחינת המערות שבדור?", הוא שאל, ומצא את התשובה ברגעי הוויתור על הנוחות: "כשעולה לי צער מזה... אז נכנסת בי שמחה גדולה. אשרינו שזכינו לכזאת בחינה קטנה של מסירות נפש שבדור". בחדות של מי שמבין מהי הקרבה אמיתית, הוא הניח בפני הצעירים פרופורציה מטלטלת: "איני מבין מה יש להתבלבל. בתקופת המכבים הניסיון היה במסירות נפש ממש, כלומר למות. ואילו פה זה רק עניין של נוחות. להרוג את הוואצפ פחות קשה מלקבל חרב ללב. אני מקווה...".
"איך נדע שאנחנו זוכים לבחינת המערות שבדור? כשעולה לי צער מזה... אז נכנסת בי שמחה גדולה. אשרינו שזכינו לכזאת בחינה קטנה של מסירות נפש שבדור"
רס"ל אלישע יהונתן לובר הי"ד
מה קורה אחרי הכנס?
הכנס לא נועד להילחם בטכנולוגיה מתוך פחד, אלא להציע אלטרנטיבה של "לכתחילה". לעודד את החבר'ה הצעירים להישאר עם הטלפונים הפשוטים ("מקשים") כמה שיותר שנים, כדי לבנות את האישיות בצורה בריאה ונקייה.
הקריאה שלהם היא לא למלחמה אבודה מראש נגד הטכנולוגיה, אלא למאמץ הרואי של דחייה. "האמירה שלנו היא: כמה שיותר. אם אפשר למסור את הנפש ולדחות את השימוש בעוד יום, ועוד יום – אז יאללה, הרווחנו", הוא אומר. גם אם בסוף, בגיל מאוחר יותר או בשלבי קריירה, המכשיר יהפוך להכרח, הרווח הגדול הוא השנים הקריטיות של עיצוב האישיות שנשמרות נקיות".
התגובות בשטח היו מיידיות. רבים מהמשתתפים קיבלו על עצמם "קבלות" מעשיות: החל מכיבוי הטלפון בבית המדרש, דרך הימנעות משימוש במכשירים תומכי וידאו, ועד למעבר מלא לטלפונים "טיפשים".
"יש משהו בביחד הזה", מסכם דוד קליין מיוזמי האירוע את החוויה. "כשאתה רואה סביבך מאות אנשים, חלקם מוכרים וחלקם לא, וכולם באותו 'וייב' של רצון להתקדש – זה נותן כוח. זה מוכיח שאפשר לחיות אחרת, בראש מורם, ולא עם זנב בין הרגליים".
ההצלחה המסחררת יצרה תיאבון להמשך. בקשות לכנסים נוספים - לנשים, לבעלי בתים ולנוער - כבר זורמות, ובמקביל נרקמים שיתופי פעולה לפיתוח מכשירים כשרים מותאמים (כמו פרויקט ה-C1 ממצפה רמון). נראה שמה שהתחיל כיוזמה מקומית של כמה אברכים ממגדל העמק, הפך לתנועת המונים שרק מחכה לפרוץ. כשאלפי צעירים יצאו אל הקור הירושלמי בסוף הערב, היה ברור שמשהו בתודעה נצרב: הם לא לקחו איתם רק טיפים לסינון, אלא קריאת כיוון לחיים של חירות.
"הרגשנו שהגיע הזמן להרים את הכפפה בנושא שנזנח. יש כנסים על ארץ ישראל, על התיישבות, אבל האישו הגדול שמשפיע על יראת השמים שלנו נשאר בצד"
דוד אלגביש, יוזם האירוע
